צמצום תחולת ס' 22 לפקודת הנזיקין: פירוק חברה מרצון ורכישתה על ידי חברה אחרת / עו"ד ירון אבידן

המאמר פורסם בניוזלטר הוועדות המקצועיות של לשכת עורכי הדין במחוז מרכז (גליון נובמבר 2021). ראו קישור:

https://drive.google.com/file/d/1wVun6-OLM7gzXgS1yE-RZjaz2DVXEiCY/view

עניינה של רשימה זו באפשרות להמחות זכות בנזיקין אגב פירוק חברה מרצון ורכישתה על ידי חברה אחרת. הוראות הדין מורות כי לא ניתן להמחות זכות בנזיקין, אלא "מכוח הדין"; ועל כן במרבית המקרים רק הניזוק הוא שרשאי להיפרע מהמזיק בגין עוולה, ללא יכולת להמחות זכות פירעון זו – לצד שלישי. פסיקה אחרונה של בית המשפט העליון הרחיבה את אפשרות המחאת זכות בנזיקין בין חברות, שלא על דרך מיזוג מכוח דיני החברות, אלא ע"י רכישת חברה בעסקת מכר רגילה, אגב הליך של פירוק מרצון של החברה הנרכשת, ועל כך ברשומה שלפנינו.

בחודש 04/2021 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון [רע"א 7542/20 רשות ניקוז ונחלים שרון נ' נייר חדרה בע"מ, פורסם בנבו, 04.04.2021)] (להלן: "פרשת נייר חדרה"), הקובע כי זכויות בנזיקין ניתנות להמחאה בעת פירוק חברה מרצון לאחר רכישתה ע"י חברה אחרת. זאת, חרף הוראת ס' 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), המורה כי לא ניתן להמחות זכות תביעה בנזיקין אלא 'מכוח הדין', ולהלן:

"הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין."

בפרשת נייר חדרה נידונה עבירותה של זכות תביעה בנזיקין בסך כ-34 מיליון ₪ של חברת מטרה, שנרכשה ע"י החברה הרוכשת. לאחר הרכישה, חברת המטרה פורקה מרצון ולכן "נבלעה" לתוך החברה הרוכשת. או אז, בקשה החברה הרוכשת לממש את זכות התביעה השייכת לחברת המטרה שרכשה. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (מרכז) בת"א 39010-09-17 (פורסם בנבו, 09.08.2020) נקבע כי הזכות בנזיקין עבירה, וכי החברה הרוכשת זכאית להגיש תביעה בנזיקין בגין נזק קדום שנגרם לחברת המטרה. רשות ניקוז ונחלים שרון (להלן: "רשות הניקוז") עתרה נגד החלטת בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון. בפסק דינו של בית המשפט העליון נדונה בעיקר השאלה האם רכישת חברה בעסקת מכר רגילה, אגב הליך של פירוק מרצון של החברה הנרכשת, ושלא על דרך מיזוג מכוח דיני החברות – עולה כדי תבנית הדיבור 'מכוח הדין', בס' 22 לפקודת הנזיקין? ועל כך השיב בית המשפט בחיוב.

סיפור המעשה הוא במפעל של חברת "נייר חדרה ניירות כתיבה ודפוס בע"מ" (להלן: "חברת המטרה"), שנמנתה על קונצרן אוסטרי, ובוטחה ע"י מבטחת הקונצרן (להלן: "VIG"). לחברת המטרה נגרם נזק בעקבות הצפה, ותגמולי הביטוח שולמו לחברת המטרה ע"יVIG , שבתורה הגישה נגד רשות ניקוז ונחלים שרון וגופים אחרים נוספים (להלן: "רשות הניקוז") תביעת שיבוב בגין הנזקים שנגרמו מאירוע ההצפה. התביעה סולקה על הסף, תוך שצוין כי זכות התביעה נותרה בידי הניזוק הישיר (חברת המטרה). בהמשך הגישה חברת "נייר חדרה בע"מ" (להלן: "החברה הרוכשת") תביעה נגד רשות הניקוז בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מההצפה לחברת המטרה, תוך שצוין כי חברת המטרה פורקה מרצון ומוזגה לתוך פעילות החברה הרוכשת. רשות הניקוז הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לחברה הרוכשת קיימת זכות תביעה כלפי רשות הניקוז, ולכן נדחתה הבקשה לסילוק על הסף. רשות הניקוז הגישה בר"ע על ההחלטה, כאשר השאלה המשפטית הייתה האם חברת המטרה רשאית הייתה להמחות את זכות התביעה לחברה הרוכשת.

טענות רשות הניקוז

רשות הניקוז טענה כי במקרה הנדון לא בוצע מיזוג מכוח דיני החברות, ומתווה העסקה שבו בחרו הצדדים, דהיינו – מכירת פעילות חברת המטרה בעסקת מכר רגילה, בקשר עם הליכי פירוק מרצון – אינו מהווה המחאה מ"כוח דין" ולכן אסור. זאת, בשונה ממצב דברים בו הייתה בוחרת החברה הרוכשת לבצע הליך מיזוג או פועלת בדרך של החייאת חברת המטרה. רשות הניקוז טענה כי מתווה זה חוסם את עבירות זכות התביעה הנזיקית לנוכח ס' 22 לפקודת הנזיקין, הקובע כי הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינן ניתנות להמחאה אלא מכוח הדין. לכן, נטען, זכות התביעה של חברת המטרה לא הועברה לחברה הרוכשת, ומכאן - שלא קיימת לחברה הרוכשת זכות תביעה כנגד רשות הניקוז. יוער, כי אכן, בענייננו, משפורקה חברת המטרה בהליך של פירוק מרצון, ואף שנקנתה ע"י החברה הרוכשת – המחאת זכות התביעה לא אושרה ע"י בימ"ש של פירוק, ומכאן הבסיס, לכאורה, לטענת רשות הניקוז.

טענות החברה הרוכשת

מנגד, טענה החברה הרוכשת כי רכשה את מניות חברת המטרה עובר למועד הנזק שאירע לחברת המטרה. לאחר קרות הנזק חברת המטרה מוזגה למעשה אל החברה הרוכשת, כאשר בשלב ראשון – רכשה החברה הרוכשת את כל הזכויות והנכסים של חברת המטרה. החברה הרוכשת טענה כי יש לראות את הסכם רכישת הפעילות אגב הפירוק מרצון של חברת המטרה כ"המחאת זכות מכוח הדין" מכוח ס' 330(4) לפקודת החברות, התשמ"ג-1983. כמו כן, טענה החברה הרוכשת כי בהתאם לס' 6(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ניתן אף לבצע הרמת מסך לטובת בעלי המניות של החברה הרוכשת, שהם למעשה בעלי המניות של חברת המטרה כיום. ומכאן, שזכות התביעה בגין האירוע הנזיקי עברה לידי החברה הרוכשת, והיא רשאית לממשה כנגד רשות הניקוז.

נימוקי בית המשפט

בית המשפט העליון דחה את הבר"ע וקבע כי העברת זכות התביעה בהסכם רכישה אגב הליך פירוק מרצון עולה כדי תבנית הדיבור "מכוח הדין", בס' 22 לפקודת הנזיקין. בית המשפט נסמך בהחלטתו על אמירות אגב של כבוד השופטים דפנה ברק ארז ואמנון רובינשטיין בע"א 5251/10 יעקב כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya ,Argentaria .S.A (פורסם בנבו, 06.01.2013) (להלן: "פרשת כספי"). בפרשת כספי נדונה ההסתייגות מאיסור המחאת זכות בין גופים מסחריים, ובפרט גופים מסחריים קשורים. בפרשה זו ציינה כבוד השופטת ברק-ארז את היחלשות חלק מההצדקות המסורתיות לאיסור על המחאת זכויות בנזיקין, בעיקר בכל הנוגע לזכויות שאינן בעלות אופי אישי. הטעם שניתן לכך היה שהאיסור הגורף על המחאת זכות נזיקית לא מתיישב עם ההכרה באפשרות להמחות זכויות חוזיות, וההבחנה בין ענפי משפט ביחס לאיסור זה אינה תמיד מוצדקת. השופטת ברק-ארז הוסיפה ועמדה על היחלשות התפיסה האישית של עילת התביעה הנזיקית, ועל כך שהאיסור על המחאתה אינו מתיישב עם תפיסות המעוגנות בדיני הנזיקין עצמם. בתוך כך הזכירה השופטת ברק-ארז את ס' 19 לפקודת הנזיקין (שעניינו בהורשת עילות תביעה של ניזוק שנפטר) וס' 21(1) (שעניינו בזכות הנאמן בפשיטת רגל לתבוע רק בגין עוולה שגרמה נזק ממון לנכסי ניזוק-פושט רגל). [1] השופט רובינשטיין הטעים אף הוא בפרשת כספי כי ראוי לפרש את ס' 22 לפקודת הנזיקין באופן תכליתי ומצמצם, הדגיש את העיקרון לפיו לא יצא חוטא נשכר, וקבע כי אין לקבל מצב שבו "המזיק יימצא כשהוא 'צוחק כל הדרך' ואילו הניזוק ייצא וידיו על ראשו, אם משום שחדל להתקיים כתאגיד או מסיבה אחרת של נבצרות".

בית המשפט ציין בנוסף כי גם בספרות המלומדים הובעה הסתייגות מהכלל הרחב הקבוע בס' 22 לפקודת הנזיקין. לדבריו, קיימת עמדה הגורסת כי את ההסתייגות מהמחאת זכויות יש להפעיל כתלות בטיב הנזק, ובמהותו (לדוגמא ראש נזק אישי, כגון נזק גוף לעומת ראש נזק רכושי-כלכלי); וכי הדבר ייתן מענה לחשש מפני ניצול לרעה של מצוקת הנפגע על ידי מסחור התביעה.[2]

הכרעת בית המשפט

בית המשפט קבע, כי יש לראות את העברת זכות התביעה באמצעות הסכם רכישה אגב הליך של פירוק מרצון, כהעברת זכויות מ"כוח הדין" לעניין סעיף 22 לפקודת הנזיקין. בית המשפט נימק החלטתו בהסבר ולפיו פירוק תאגיד מטעמים מסחריים לגיטימיים וחיצוניים לאירוע הנזיקי, שיאיין בתורו את זכות התביעה של הניזוק מהתאגיד כאילו לא הייתה מעולם – אינו מתקבל על הדעת. על כן הטעים בית המשפט כי המקרה הנדון מדגים היטב את החשש עליו עמד השופט רובינשטיין בפרשת כספי. אין זה ראוי כי תביעה מוצדקת לכאורה תיפול מטעמים שבמהותם אינם סיבה לאיונה.

בית המשפט דחה את טענת רשות הניקוז ולפיה מכירת פעילות חברת המטרה בקשר עם הליכי פירוק מרצון אינה מהווה המחאה מ"כוח דין" ולכן אסורה, בשונה ממצב דברים בו הייתה בוחרת החברה הרוכשת לבצע הליך מיזוג או פועלת בדרך של החייאת חברת המטרה. בית המשפט קבע, כי לו תתקבל גישתה של רשות הניקוז, תהא משמעות הדבר שפירוק תאגיד מסיבות לגיטימיות – עלול לאיין את זכות התביעה שלו כניזוק ואילו המזיק יצא פטור בלא כלום.

עם זאת, בית המשפט הדגיש כי לשם תחולת הפרשנות המצמצמת לס' 22 לפקודת הנזיקין – חזקה על בית המשפט כי יוודא שהמחאת זכות התביעה אינה פוגעת בזכויות צדדים שלישיים ואינה מקנה לחברה הרוכשת זכויות טובות יותר מאלה שהיו בידי חברת המטרה. לשון אחר, בית המשפט ביקש לעקר חשש ל'מסחר בתביעות', כמו גם חשש לניצול לרעה של ההליך המשפטי או של מצוקת הניזוק, או כל חשש אחר – המצדיק הסתייגות מהמחאת זכות התביעה.

נפקויות ההחלטה

הלכת נייר חדרה מעניקה פרשנות מרחיבה לשתי מערכות דינים, ומכאן בין היתר חשיבותה. ראשית, ההלכה מצמצמת את תחולת ס' 22 לפקודת הנזיקין, ומהווה נדבך נוסף בהכשרת המחאת זכות בנזיקין בין גופים מסחריים. שנית, הנפקות מכללא של הלכת נייר חדרה היא הרחבה פרשנית שמעניק בית המשפט העליון למיזוגים בין חברות שלא בוצעו מכוח דיני החברות, אלא על דרך רכישת חברה בעסקת מכר רגילה, אגב הליך פירוק מרצון של חברה נרכשת; וזאת, גם מקום בו העברת זכויות לא אושרה על ידי בית משפט של פירוק. כך, לדוגמא, הלכת נייר חדרה עשויה להרחיב את היכולת של חברות לבצע מיזוג דה פאקטו, גם שלא דרך דיני החברות, תוך שמירה על עבירות זכויות נזיקיות מחברת המטרה לחברה הרוכשת.

[1] ראו פרשת כספי, פס' 34 לפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז. [2] ראו שלום לרנר המחאת חיובים, 244-243 (2002); מיגל דויטש דיני המחאת חיובים, 213-212 (2018).